גירושים בקונפליקט גבוה (High-conflict divorce) מאופיינים באגרסיביות שפתית ופיזית, עויינות גלויה וחוסר אמון (Johnston, 1994). המונח מתייחס לתהליך גירושים בו קיים קונפליקט אשר התזמון שלו, משכו ועצימותו פוגעים ביחסים בין שני בני הזוג, אשר למרות הגירושים צריכים לשמר את היחסים ביניהם לטובת ילדיהם. בהקשר זה, קונפליקט גבוה פוגע בכל אחד מבני הזוג באופן אישי ובבני המשפחה האחרים, בעיקר בילדים (Cummings & Davies, 1994).

קונפליקט ביחסים זוגיים מוגדר על רצף המתחיל בקונפליקט נמוך, ממשיך לקונפליקט בינוני, לאחר מכן לקונפליקט גבוה ועד אלימות ביחסים הזוגיים. קונפליקט נמוך ביחסים זוגיים נמצא מועיל למערכות היחסים הזוגיות ולהתקדמות תהליך הגירושים בהיותו מניע לפיתוח אסטרטגיות ניהול קונפליקט מוצלחות המקדמות תקשורת בונה, יכולת הבנת הזולת והכלת השוני בין בני הזוג (Anderson & Anderson & Sabatelli, 2007; Gottman, 1994). מנגד, יחסים המאופיינים בקונפליקט גבוה הם לרוב כרוניים, בעלי רמה גבוהה של תגובתיות רגשית שלילית, האשמות והשמצות הדדיות כמו גם רמת בידול נמוכה מבן הזוג וחוסר יכולת לקחת אחריות על חלקו של הפרט בקונפליקט (Weeks & Treat, 2001). קונפליקטים פתולוגיים מסוג זה נחשבים לכאלו הפוגעים במיוחד בילדי המשפחה (Johnston, 1994).

בגירושים בקונפליקט גבוה היחסים בין ההורים מאופיינים בממדים הבאים: (1) כרוניות – הקשיים במסגרת מערכת היחסים בין בני הזוג עלולים להתבטא, בצורה כזו או אחרת, לאורך כל שנות נשואיהם, מדובר ביחסים שלאורכם התקבעו דפוסים בעיתיים אותם ניתן להגדיר תחת ממד זה, (2) תגובתיות שלילית – בני הזוג עלולים להראות תגובתיות שלילית בעוצמות גבוהות ביותר ולגרום אחד לשנייה לכעס ותוקפנות ברמה גבוהה, כך שהשניים שבויים במעגל עיקש שבו הם פוגעים ונפגעים שוב ושוב, על ידי עלבונות קשים ומכוונים הנוגעים בבטן הרכה של כל אחד מהדיאדה, (3) השמצות – האשמות והשמצות הדדיות מתקיימות אף הן ולרוב במסגרת השיח הפוגעני יופיעו נושאים רגישים ספציפיים וקבועים שחוזרים על עצמם, וכי בחירת המילים תהפוך עם הזמן לפחות רגישה ויותר מכאיבה. למשל, לא פעם נעשה שימוש לרעה במידע אישי או רפואי, במטרה לשרת נרטיב מובנה ועוקצני ויותר מזאת – במטרה להשיג יתרון משפטי, (4) רמת בידול נמוכה – עלולה להימצא רמת בידול נמוכה בין בני הזוג, שלא מצליחים להתנתק זה מזה ויחזרו ויבעירו מריבות חריפות זה עם זה. דהיינו, מדובר במצב בו בניגוד לאידיאל, תתקיים תלות גבוהה בין השניים, אמנם כזו שאינה מיטיבה ואינה מבחירה, אלא משקפת חוסר יכולת לקיים נפרדות בין בני הזוג, (5) חוסר קבלת אחריות – חוסר יכולת לקחת אחריות על חלקו של כל אחד מבני הזוג בקונפליקט והאשמה עיקשת כנגד בן הזוג. מוטיב חוזר של התנערות מאחריות אישית והאשמת האחר. העמדה בה מבוצר כל אחד מבני הזוג מונעת מהם התבוננות עצמית או התבוננות אמפתית כלפי הצד השני, מתוך הבנה שעליהם לנהל את המשבר באופן הרמוני או שמא הילדים יוסיפו להפגע. דפוס תקשורת מסוג זה מחלחל בסופו של דבר לילדי המשפחה, פוגע במרקם המשפחתי העדין ובעיקר מפרק את רשת הביטחון ההורית-זוגית ממנה ילדים שואבים ביטחון. כאשר מתקיימים כל התנאים המפורטים ניתן לצפות שילדי המשפחה נמצאים בסיכון גבוה להיפגע.

ילדים במשפחה העוברת גירושים

במחקר בתחום נמצא כי משפחות מתגרשות להן ילדים צעירים ומשפחות גדולות שיש בהן יותר ילדים הן בעלי סיכוי גבוה יותר לגירושים בקונפליקט גבוה, בהשוואה למשפחות מתגרשות להן ילדים בוגרים או ילד אחד. ממצאי המחקר מלמדים שגירושים מסוג זה מגבירים את הצורך היום יומי בשיתוף פעולה הדוק, במיוחד בטיפול בילדים צעירים מאוד ובתיאום הצרכים השונים זה מזה של כל אחד מהילדים, ובכך גובר העומס הרגשי שמוטל על בני הזוג וחושף את ההורים המתגרשים לקונפליקטים רבים יותר, וייתכן שבכך הופך את אותם קונפליקטים לקשים יותר (Maccoby & Mnookin, 1992). במילים פשוטות, מצב משפחתי מורכב מסוג זה מעלה למעשה את נקודות החיכוך בין ההורים, אשר נפיצות מלכתחילה, ובמפגש חוזר ונשנה הופכות נפיצות אף יותר ובכך מובילות להשלכות שליליות חמורות יותר.

גירושים בקונפליקט גבוה הומשגו באופנים שונים ומגוונים על ידי חוקרים רבים במהלך השנים. אחד מהמודלים גורס כי לקונפליקטים בגירושים קיימים לפחות שלושה ממדים: (1) ממד של תחום הקונפליקט – הנוגע לתחומים השונים שבהם קיימת אי הסכמה בין בני הזוג, כמו תמיכה כלכלית, חלוקת רכוש, הגישה לילדים והסכמי ראייה כמו גם ערכים ושיטות לגידול הילדים, (2) ממד של טקטיקה בקונפליקט – המתייחס לדרך שבה זוגות מנסים באופן לא פורמלי לפתור חוסר הסכמות ביניהם, כמו הימנעות זה מזה, נימוקים מילוליים, תוקפנות מילולית, כפייה פיזית או תוקפנות פיזית, או מחלוקות שנפתרות באמצעים פורמליים כמו משא ומתן בין עורכי הדין, גישור, ליטיגציה או בוררות שנעשית על ידי שופט, (3) ממד של גישה – המתייחס לרמת הרגשות השליליים והעוינות, הגלויים והסמויים, שמביע כל אחד מהצדדים (Straus, 1979).

משך ודפוס ההתפתחות של כל ממד תקבע אם אותו ממד יהיה רגיל או פתולוגי. חשיבות מיוחדת נפנה לשאלה אילו ממדים מתוך שלושה ממדים אלו קשורים להסתגלות לקויה של הילדים ולפגיעה בהם במשפחה החווה גירושים. כמו כן, יש להתייחס למידה שבה החמרה בממד מסוים משפיעה על ממד אחר, למשל קונפליקט בנושא משפטי אשר ישפיע על רגשות שליליים ועוינות בין בני הזוג ובמיוחד רלוונטית המידה שבה עויינות מקטינה את שיתוף הפעולה בין בני הזוג ביחס לצרכי ילדיהם (Johnston, 1994). נמצא כי ממדי הגישה והטקטיקה משפיעים על ילדי המשפחה במידה הרבה ביותר, כך שעוינות בין ההורים ותוקפנות פיזית נמצאו קשורים ביותר בעיות התנהגות, קשיים רגשיים ויכולת חברתית פחותה יותר אצל הילדים בהשוואה למשפחות מתגרשים הנעדרות קונפליקט. כמו כן, נמצאו הבדלים מגדריים כך שבנים הראו הפרעות התנהגות גלויות יותר בעוד שבנות הראו הפרעות רגשיות סמויות יותר. הממצאים הללו מלמדים כי עוינות בין ההורים ותוקפנות פיזית משפיעים על ילדי המשפחה מעבר לקשר בין ההורים לילדים, וכי ילדים שחוו התעללות ישירה ושנחשפו באופן אישי להתנהגויות קשות אלו נפגעים במידה החמורה ביותר. קיימת תשומת לב מיוחדת בהקשר הזה לקונפליקט בין ההורים במהלך הגירושים, שידוע בשם גירושים רגשיים, שבהם הקונפליקט הקודם לפרידה פוגע בילדים יותר מאשר הפרידה עצמה שמתרחשת בין ההורים (Hashemi & Homayuni, 2017). עם זאת, נמצא שוני בין הילדים ונמצא כי קשר טוב בין ההורים לילדים יכול למתן את האפקט של קונפליקטים אלו (Johnston, 1994).

הסתגלות ילדים לגירושים

בהמשך לזאת, נמצא כי מרבית הילדים, 75% מהם, בעלי חוסן נפשי מספק, מסתגלים באופן משביע רצון לגירושים במשפחתם וחוזרים לרמת התפקוד שהייתה לפני הגירושים תוך כשנה עד שנתיים. ניתן לשער על הסיבות שבגינן ישנם ילדים שאינם צולחים הסתגלות טובה לאחר הגירושים; קבוצת ילדים אחת שנמצאה לא מסתגלת לגירושי ההורים בקונפליקט גבוה, הייתה ממשפחות סיכון שבהן רמות כעס ותוקפנות הן גבוהות ולעיתים קרובות משולבות עם רמות גבוהות של פסיכופתולוגיות אצל ההורים, כמו חרדה ודיכאון, שימוש בחומרים אסורים והתנהגויות הוריות בעייתיות. אם כן, בקרב ילדים לא מסתגלים ניתן למנות מאפיינים ספציפיים אשר חשודים כמעכבים את האפשרות להסתגל באופן תקין. בנוסף, ילדים ממשפחות סיכון אלו פגיעים במיוחד להופעתן של בעיות פסיכולוגיות ובריאותיות (Cummings & Davies, 2010; Repetti et al., 2002).

כפי שניתן להבין מהכתוב קודם, הסתגלות ילדים לגירושים תלויה בגורמים שונים. גורמי חוסן שנמצאו במחקר כוללים אופי נוח של הילד, מיומנויות חברתיות טובות, אינטליגנציה גבוהה, הורות טובה ותמיכה חברתית אשר פועלים כולם אל מול גורמי הסיכון לבעיות הסתגלות של ילדים. בעיות אלו כוללות אופי חרד, מיומנויות חברתיות לקויות, אינטליגנציה נמוכה, הורות לא טובה, דיכאון וחרדה אצל ההורים, ואינטראקציות שליליות עם קבוצת השווים (Hetherington & Kelly, 2002). בשל כך, נקבע כי סביבת המשפחה ומאפייני הילד יקבעו את רמת החוסן והפגיעות שלו. ליתר דיוק, נמצא כי היכולת להסתגל לגירושים לאחר חשיפה לגירושים בקונפליקט גבוה קשורים להיסטוריה האישית של הילד ולפגיעות הפסיכולוגית, החברתית והגופנית שלו (Sbarra, Hasselmo & Nojopranoto, 2012).

בעיות רגשיות, התנהגותיות וחברתיות נפוצות במשפחות בגירושים בקונפליקט גבוה, ובמיוחד כאשר בית המשפט הוא זה הקובע את הסדרי הראיה בין ההורים (Johnston, 1994). ממצא זה מסביר כי במצב קיצון בו בית-המשפט הוא שנדרש להכריע, הקונפליקטים בין ההורים אשר לא הצליחו להגיע להסכמה בעצמם הם גבוהים וקשים במיוחד. מתוך זה, אותן בעיות מגוונות שנוצרות בקרב ילדים הופכות רווחות יותר. החשיפה התדירה יותר לחילוקי דעות נפיצים יותר מעלה את הסיכון לבעיות אצל ילדי המשפחה. במהלך הטיפול, לאור הקשיים להגיע להסדרים נאותים בין ההורים, עלה חשש שגם המשפחה שבטיפול המכון תאלץ להמנות על המשפחות שהסדרי הראייה בהן נקבעים על ידי בית המשפט.

בעיות רגשיות, התנהגויות וחברתיות אצל ילדים בעת גירושים בקונפליקט גבוה

אם כן, ילדים להורים גרושים בדרך כלל פגיעים יותר לבעיות נפשיות, התנהגותיות וחברתיות בהשוואה לילדים במשפחות שהנישואים בהם תקינים (Radetzki et al., 2021). ביניהן ניתן למנות בעיות של קשר גרוע בין הורה לילד עד כדי ניתוק קשר ילד-הורה (Thomas et al., 1995), דיווח על רמת אושר ירודה, שביעות רצון נמוכה יותר מהחיים, ורמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון (Amato & Sobolewski, 2001). יתר על כן, ילדים החשופים לקונפליקט גבוה בין ההורים נוטים לחוות תחושת רווחה רגשית נמוכה יותר, תחושה נמוכה יותר של מסוגלות, הישגים אקדמיים נמוכים יותר, בעיות התנהגות ותופעות של אימפולסיביות רבות יותר (Kwan et al., 2013), כמו גם בעיות בתפיסת המודל המשפחתי שלהם, תפיסת העצמי שלהם והעולם החברתי (Silva et al., 2016) וכאמור נטיה מוגברת לחוות דיכאון מג'ורי ובעיות של שימוש יתר באלכוהול (Turner and Kopiec (2006).

דיכאון וחרדה, תוקפנות ובעיות משמעת

נמצאו שתי קטגוריות עיקריות של בעיות פסיכולוגיות אצל ילדים החשופים לגירושים בקונפליקט גבוה: הפרעות נפשיות מופנמות הכוללות דיכאון וחרדה ובעיות התנהגות מוחצנות ביניהן התנהגות תוקפנית ובעיות משמעת (Achenbach, 1978). הפרעות אלו אופיינו לא אחת במחקרים בתחום. למשל, במחקר שנערך בקנדה על 144 צעירים ממשפחות שחוו גירושים נמצא כי קונפליקט בין ההורים קשור באופן החזק ביותר לבעיות של חוסר ויסות רגשי אצל ילדיהם, שהוא הבסיס לפגיעותו הנפשית של הפרט ולבעיות חרדה ודיכאון (Campbell-Sills & Barlow, 2007). כלומר, חוסר ויסות רגשי נמצא כתורם עיקרי לבעיות דיכאון וחרדה (Cisler et al., 2010) וכקשור למגוון של תוצאות שליליות נפשיות כולל פגיעה עצמית לא אובדנית (Wolff, 2019), הפרעות אכילה פתולוגיות ותוקפנות (McLaughlin et al., 2011) ואף קשור להפרעת אישיות גבולית (Glenn & Klonsky, 2009). זאת בשל תפקידם של מנגנוני ויסות רגשי בתפקוד חברתי רגשי בהתקשרות ומערכות יחסים, ושליטה והתמודדות עם קשיים (Bridges et al., 2004). ממצא זה מעיד על הפגיעות של ילדים הנחשפים לקונפליקט בין ההורים המתגרשים, בנוסף לפרידה ולצורך להתמודד ולהסתגל לבית המתפרק. בנוסף לקשר הדוק ובולט זה, נמצא כי קונפליקט קשה בין ההורים מתקשר גם לירידה בתחושת רווחה פסיכולוגית ואף לעליה בחשיבה לא רציונלית אצל ילדיהם (Campbell-Sills & Barlow, 2007).

ירידה בתחושת רווחה פסיכולוגית קשורה, בין היתר, בביטויי תוקפנות. ביטויים תוקפניים מצד ילדי המשפחה במצב של גירושים בקונפליקט גבוה יכולים לנבוע מתוך מודלינג של ההורה ועשויים בנוסף לשקף תסכולים אישיים שונים. התוקפנות יכולה להתבטא כלפי הסביבה, האחים וההורים, כמו גם במעגלים חברתיים. לא זאת ועוד, התוקפנות התגובתית עשויה להתבטא גם כלפי פנים – ילד במשפחה שעוברת גירושים בקונפליקט גבוה עלול להגיע עד כדי פגיעה עצמית (Zakhour et al., 2023; Jaffe, Poisson, & Cunningham, 2001; Dreman, 2000).

נתק הורה-ילד והעברה בין דורית

ניתן להאמין בסבירות גבוהה כי הבעיות הרגשיות וההתנהגותיות שהובאו כאן אינן תחומות רק לתקופת הגירושים. בניגוד לדעה שרווחת בקרב ההורים המתגרשים, המציעה שהפגיעה בילדיהם הינה זמנית ולאחר שיסתיים תהליך הגירושים המצב יחזור לקדמותו, נמצא כי אצל חלק מהילדים בעיות אלו יישארו גם בבגרותם, וליתר דיוק, נמצא כי ככל שרמת הקונפליקט בין ההורים נתפסה על ידי הילדים כגבוהה יותר היא נבאה רמה גבוהה יותר של דיכאון וחרדה בבגרותם (Leys et al., 2020).

הוצע כי בעיות בקשר בין הורים לילדים במצב של גירושים במשפחה נגרמות בשל חוסר ויסות רגשי אצל ההורים. אלו לוקים בראיה מוגבלת של הצרכים של ילדי המשפחה הגרושה (Ahrons, 2007; Willén, 2015), מדגימים הימנעות מקשר עם ההורה השני וביטויי כעסים ועוינות של הצדדים המתגרשים, הפוגעים בקשרים המשפחתיים לאורך זמן (Willén, 2015). בנוסף, ניכר חוסר ויסות רגשי אצל הילדים, שחשיפתם לקונפליקטים בין ההורים בעת הגירושים ולאחריהם גורמת להם לעוררות של רגשות שליליים, והם מאמצים התנהגויות מפריעות. התנהגויות הפרעה אלו, דוגמת טנטרומים, מיועדות בדרך כלל לווסת, להחליש או להפסיק את הקונפליקט בין הוריהם. בטווח הארוך, נמצא כי הורים יכולים לחזק התנהגויות כאלה אצל ילדיהם או שאלו יאמצו אותן בהמשך (Cummings & Davies, 1994), במיוחד כאשר קיים נתק של הורה-ילד או שהקשר מרוחק או לא קבוע (Lengua et al., 2000).

התרחשות של נתק הורה-ילד מוסבר גם באיבוד האמון של הילד בעולם המבוגרים, לאור חשיפתו לגירושים בקונפליקט גבוה. לפי הסבר זה, בשל אבדן האמון מנתק הילד בעצמו את הקשר עם שתי הדמויות ההוריות או ההורה השני ובכך נותר פגיע לטווח של קשיים התפתחותיים (Smyth & Moloney, 2019). ניתוק זה יכול להתפשט גם אל המשפחה המורחבת, כמו דודים, סבים וסבתות, אשר יכולים להגביר את הניתוק המשפחתי באופן מערכתי ובכך להכביד על חוסר הביטחון הנפשי והרגשי של הילדים במשפחה ולהוביל לבעיות נפשיות של חרדה ודיכאון (Lucas et al., 2013). יתרה מכך, ההשפעה השלילית של גירושים יכולה לעבור לדורות הבאים כך שגירושים של סבים וסבתות ישפיעו לרעה על הרווחה הנפשית של נכדיהם למרות שאלו נולדו לאחר הגירושים. חלק מהאפקט הבין דורי נגרם בשל מערכות יחסים בעייתיות במשפחה שמעולם לא שוקמו (Ahrons, 2007).

ביבליוגרפיה

Achenbach, T. M. (1978). The child behavior profile: I. boys aged 6-11. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 46(3), 478-488.

Afifi, T. D., McManus, T., Hutchinson, S., & Baker, B. (2007). Inappropriate parental

Ahrons, C. R. (2007). Family ties after divorce: Long-term implications for children. Family Process, 46(1), 53–65. https://doi.org/10.1111/j.1545-5300.2006.00191.x

Amato, P. R., & Sobolewski, J. M. (2001). The effects of divorce and marital discord on adult children’s psychological well-being. American Sociological Review, 66, 900–921. https://doi.org/10.2307/3088878

Anderson, S. A., & Sabatelli, R. M. (2007). Family Interaction: A multigenerational,

Barber, B. L., & Demo, D. H. (2006). The kids are alright (at least, most of them): Links between divorce and dissolution and child well-being. In M. A. Fine & J. H. Harvey (Eds.), Handbook of divorce and relationship dissolution, (pp. 289-312). New York, NY: Routledge.

Bridges, L. J., Denham, S. A., & Ganiban, J. M. (2004). Definitional issues in emotion regulation research. Child Development, 75(2), 340–345. https://doi.org/10.1111/j.1467-8624.2004.00675.x

Campbell-Sills, L., & Barlow, D. H. (2007). Incorporating emotion regulation into conceptualizations and treatments of anxiety and mood disorders. In J. J. Gross (Ed.), Handbook of Emotion Regulation (pp. 542–559). The Guilford Press.

Cisler, J. M., Olantunji, B. O., Feldner, M. T., & Forsyth, J. P. (2010). Emotion regulation and the anxiety disorders: An integrative review. Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 31(1), 68–82. https://doi.org/10.1007/s10862-009-9161-1

Cummings, E. M., & Davies, P. (1994). Children and marital conflict. New York: Guilford.

       developmental perspective (4th ed.). Boston: Allyn & Bacon.

divorce disclosures, the factors that prompt them, and their impact on parents’ and adolescents’ well-being. Communication Monographs, 74(1), 78–102. https://doi.org/10.1080/03637750701196870

Dreman, S. (2000). The influence of divorce on children. Journal of Divorce & Remarriage, 32(3-4), 41-71.

Glenn, C. R., & Klonsky, D. E. (2009). Emotion dysregulation as a core feature of borderline personality disorder. Journal of Personality Disorders, 23(1), 20–28. https://doi.org/10.1521/pedi.2009.23.1.20

Gottman, J. M. (1994). Why marriages fail. Family Therapy Networker, 18(1), 41–48.

Hashemi, L., & Homayuni, H. (2017). Emotional divorce: Child’s well-being. Journal of Divorce & Remarriage, 57(4), 631–644.  https://doi.org/10.1080/10502556.2016.1160483

Hetherington, E. M., & Kelly, J. (2002). For better or for worse: Divorce reconsidered. New York: W.W. Norton.

Jaffe, P. G., Poisson, S. E., & Cunningham, A. (2001). Domestic violence and high-conflict divorce: Developing a new generation of research for children.

Johnston, J. R. (1994). High-conflict divorce. The future of children, 165-182.‏

Kwan, L., Mellor, D., Rizzuto, L., Kolar, C., & Mamat, N. (2013). The relationship between perceived interparental conflict and Malaysian young adults’ attitudes toward divorce. Journal of Divorce and Remarriage, 54, 596–607. https://doi.org/10.1080/10502556.2013.828989

Lengua, L. J., Wolchik, S. A., Sandler, I. N., & West, S. G. (2000). The additive and interactive effects of parenting and temperament in predicting adjustment problems of children of divorce. Journal of Clinical Child Psychology, 29(2), 232–244. https://doi.org/10.1207/S15374424jccp2902_9

Leys, C., Arnal, C., Kotsou, I., Van Hecke, E., & Fossion, P. (2020). Pre-eminence of parental conflicts over parental divorce regarding the evolution of depressive and anxiety symptoms among children during adulthood. European Journal of Trauma & Dissociation, 4(1), 100102.‏

Lucas, N., Nicholson, J. M., & Erbas, B. (2013). Child mental health after parental separation: The impact of resident/non-resident parenting, parent mental health, conflict and socioeconomics. Journal of Family Studies, 19(1), 53-69.‏

Maccoby, E.E., and Mnookin, R.H. Dividing the child: Social and legal dilemmas of custody. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1992.

McLaughlin, K. A., Hatzenbuehler, M., Mennin, D. S., & Nolen-Hoeksema, S. (2011). Emotion dysregulation and adolescent psychopathology: A prospective study. Behaviour Research and Therapy, 49(9), 544–554. https://doi.org/10.1016/j.brat.2011.06.003

Silva, C. S., Calheiros, M. M., & Carvalho, H. (2016). The interparental conflict and adolescents’ self-representations: The role of emotional insecurity. Journal of Adolescence, 52, 76–88. https://doi.org/10.1016/j.adolescence.2016.07.007

Smyth, B. M., & Moloney, L. J. (2019). Post‐separation parenting disputes and the many faces of high conflict: Theory and research. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 40(1), 74-84.‏

Straus, M.A. Measuring intrafamily conflict and violence: The conflict tactics (CT) scales. Journal of Marriage and the Family (1979) 41:75-86.

Thomas, C., Booth-Butterfield, S., & Booth-Butterfield, M. (1995). Perceptions of deception, divorce disclosure, and communication satisfaction with parents. Western Journal of Communication, 59, 228–246.  https://doi.org/10.1080/10570319509374519

Turner, H. A., & Kopiec, K. (2006). Exposure to interparental conflict and psychological disorder among young adults. Journal of Family Issues, 27(2), 131–158. https://doi.org/10.1177/0192513X05280991

Weeks, G. R., & Fife, S. T. (2014). Couples in treatment: Techniques and approaches for effective practice. Routledge.‏

Willén, H. (2015). Challenges for divorced parents: Regulating negative emotions in post-divorce relationships. Australian and New Zealand Journal of Family Therapy, 36, 356–370. https://doi.org/10.1002/anzf.1115

Wolff, J. (2019). Emotion dysregulation and non-suicidal self-injury: A systematic review and meta-analysis. European Psychiatry, 59(25-36), 1–29. https://doi.org/10.1016/j.eurpsy.2019.03.004

Zakhour, M., Haddad, C., Salameh, P., Al Hanna, L., Sacre, H., Hallit, R., … & Hallit, S. (2023). Association between parental divorce and anger, aggression, and hostility in adolescents: results of a National Lebanese Study. Journal of family issues, 44(3), 587-609.