הטרדה מינית במשפחה חורגת

מהי הטרדה מינית

הספרות המקצועית טוענת שקשה להגדיר הטרדה מינית לאור אופייה האמורפי והעובדה שבהקשרים מסוימים חלק מההתנהגויות הכלולות בה נחשבות מקובלות. לדברי לרקין (Larkin, 1994), הטרדה מינית היא ביטוי לסקסיזם המשקף ומחזק את הכוח הלא שוויוני הקיים בין גברים לנשים בחברה הפטריארכלית שלנו. זוהי התנהגות מינית לא רצויה שמפריעה לחיי היומיום.

בעוד שהטרדות והערות שליליות בהקשר למגדר הן בין הצורות הנפוצות יותר של הטרדה מינית, זוהי בעיה שיש לה ביטויים רבים. הטרדה מינית מילולית עשויה לכלול הערות משפילות, עלבונות, שאלות פולשניות, שריקות, הערות והשמצות גזעניות, דרישות, איומים, הצעות, הזמנות מתמשכות לדייטים או שיחות טלפון מטרידות. הטרדה מינית פיזית עשויה לכלול תפיסה, נגיעה, שפשוף, מעשים מאיימים, הבזקים או ליטוף. לחלופין, הטרדה מינית עשויה להיות חזותית באופייה ולכלול צפייה פולשנית, מחוות מיניות, חומרים פורנוגרפיים או גרפיטי משפיל ומטריד (Larkin, 1994). חוקרים אחרים הציעו כי הטרדה מינית נתפסת כאחד הביטויים של האופן שבו אלימות מינית נגד נשים זוכה בסלחנות בחברה. החוקרים דיברו על "תרבות אונס" לפיה אלימות נגד נשים וילדים נתפסת על רצף של התנהגויות, החל מהטרדה מינית, כולל הערות מיניות לא רצויות ורמיזות בקצה אחד של הספקטרום ועד אונס בקצה השני (Berman et al., 2000).

נושא ההטרדה המינית נחקר במגוון של הקשרים והוגדר באופנים שונים. למשל, מחקרים במדעי החברה הציעו שלושה סוגים של הטרדה מינית: (1) הטרדה מינית מגדרית, (2) תשומת לב מינית לא רצויה, (3) כפייה מינית (Buchanan et al., 2013). סוגים אלו הוגדרו במחקרי הטרדה מינית בעבודה, נמצא שוני בינם לבין הטרדה מינית על רקע של מגורים למשל (Fitzgerald, 2020), הטרדה מינית בקרב המשפחה והתעללות מינית בילדים (Pfeiffer & Salvagni, 2005).

המשפחה שבטיפול התמודדה עם טענת הבת להטרדה מינית חזותית מסוג של צפיה פולשנית. נטען שהחבר של האם צפה באופן פולשני בבת בהיותה במקלחת על ידי מצלמה מיוחדת. המשפחה ניסתה לברר האם יתכן שהאירוע אכן קרה באמצעות בדיקה האם בידי החבר נמצאת המצלמה המיוחדת, ונמצא שאכן יש לו מצלמה כזו. בנוסף החבר עבר שתי בדיקות פוליגרף, בראשונה הוא נמצא דובר שקר, משמע אשם בהטרדה, ובשניה לא נמצא דובר שקר, כך שניתן על פיה להניח שלא ביצע את המעשה. ההתנהגות החמקמקה וחוסר ראיות חד משמעיות תואמים את המתואר לעיל בדבר הקושי בהגדרת התופעה ובהשגת ראיות חד משמעיות לאור המצבים המתעתעים שבהם מתבצעים המעשים הללו, ונותר להחליט בין מה שאמרה הבת לבין מה שאמר החבר של האם. דבר שהשאיר את השאלה פתוחה, ללא מענה וללא החלטה, מה שהוביל לתסכול רב לבת הנפגעת ולאחותה הגדולה שהזדהתה עימה.

שכיחות והשלכותיה של הטרדה מינית בגיל ההתבגרות

מחקר שנערך בארה"ב מצא כי 26.6% מתוך כלל הנשים הנבדקות חוו הטרדה מינית או תקיפה מינית בגיל ההתבגרות, וכי 5.1% מהבנים סבלו מכך, ממוצע הגיל היה 17 שנים (Finkelhor et al., 2014). בנוסף נמצא כי רוב המתבגרים בגילאי 15-16 מדווחים כי היו נתונים לתשומת לב מינית לא רצויה, בעיקר להטרדות מילוליות או לא מילוליות (Bruijn, Burrie, & van Wel, 2006; Petersen & Hyde, 2009). האגודה האמריקאית של נשות האוניברסיטה (2001) דיווחה כי 81% מהמתבגרים בכיתות ח' עד י"א בבתי ספר ציבוריים בארה"ב חוו הטרדה מינית בבית הספר, 27% לעתים קרובות. משמע שאחת מתוך ארבע נשים חווה הטרדה מינית או תקיפה מינית במהלך גיל ההתבגרות (American Association of University Women, 2001;Kaltiala-Heino et al., 2016).

הטרדה מינית עלולה להזיק יותר לבריאותם הנפשית של מתבגרים מאשר סוגים אחרים של הטרדה (Bucchianeri et al., 2014). חוויות שליליות בתחום המיניות עלולות להיות טראומטיות במיוחד בגיל ההתבגרות, תקופה של התפתחות פיזית מהירה ובעיקר מינית, כאשר ההתפתחות הרגשית, היכולת להתמודד עם גורמי לחץ וזהות עדיין בהתהוות. מקרים של הטרדה מינית נקשרו במחקרי אורך אצל המתבגרים עם תחושת אי נוחות כללית והתנהגויות נמנעות בבית הספר, הערכה עצמית נמוכה, תלונות על בעיות בריאות נפשיות ופיזיות, תסמיני טראומה, שביעות רצון נמוכה מהחיים, שימוש בסמים ופתולוגיה של אכילה (American Association of University Women, 2001; Buchanan et al., 2013). קורבנות של הטרדה מינית נמצאו סובלים לאורך זמן מסימפטומים רגשיים והתנהגותיים שליליים, פגיעה עצמית, תחושת חוסר ביטחון בבית הספר, וכן נמצאו שהיו קורבנות להטרדות מיניות ופגיעות אלימות נוספות. כמו כן נמצא קשר בין פגיעה עצמית לבין היות המתבגר קורבן להטרדה מינית (Chiodo et al., 2009; Goldstein et al., 2007; Marshall et al., 2013).

חוסר התייחסות לפגיעה וחוסר הכרה וטיפול בתלונה עלול לגרום לצעירה נזק נוסף מעבר לטראומת הפגיעה המינית. לאור זאת עולה החשיבות שיש ליחס לתלונה ולהתייחס לאפשרות שהיא אכן נפגעה ולטפל בעיבוד הפגיעה כדי למנוע את הפגיעה המשנית הנוספת שעלולה להתגלות מאוחר יותר במגוון סימפטומים רגשיים שליליים, כעס ודיכאון, פגיעה עצמית, בעיות בריאות, בעיות התנהגותיות, בעיות קוגניטיביות וקשיים לימודיים (Sigurvinsdottir et al., 2021; Townsend, 2016; Winters et al., 2020).

הטרדה מינית בתוך המשפחה

איסור על גילוי עריות הינו עקרון יסוד בסיסי והיסטורי שעבר מדור לדור עוד לפני שגובשה מערכת המשפט המודרנית. למרות ניסיונות בעת החדשה להגן על ילדים ובני נוער, מקרים של התעללות מינית בילדים ומתבגרים לא חדלו להתקיים, הם נפוצים מאוד ולעיתים אף אינם נתפסים על ידי החברה כפשע חמור שיש לו השלכות מתמשכות (Pfeiffer & Salvagni, 2005). למשל, במחקר עדכני בספרד שבדק קרוב ל 1000 נשים נמצא כי 37.4% מתוך כלל ההטרדות המיניות שדווחו במחקר התרחשו בתוך המשפחה (Ferragut-Ortiz-Tallo, 2021). התעללות מינית נגד ילדים ומתבגרים מוגדרת כמצב שבו ילדים או מתבגרים משמשים להנאה מינית של מבוגר או מתבגר מבוגר. המבוגר נחשב לאחראי מבחינה משפטית עליהם או על מי יש לו קשר משפחתי כלשהו, נוכחי או קודם. ההתעללות המינית נעה בין ליטוף, ליטוף איברי מין, שדיים או פי הטבעת, ניצול מיני, מציצנות, פורנוגרפיה, אקסהיביציוניזם, ועד ליחסי מין עם או ללא חדירה (Pfeiffer & Salvagni, 2005).

התעללות מינית בילדים ובני נוער לרוב איננה גלויה וקשה מאוד לאתרה או למצוא עדויות לקיומה. היא מבוצעת על ידי אנשים שלעתים קרובות קשורים קשר הדוק לקורבנותיהם ויש להם סמכות וכוח כלפי הקורבנות, כלומר לרוב הילדים ובני הנוער יש יחסי תלות במבוגר המתעלל. קשיים נוספים המעורבים בגילוי ההתעללות נובעים מכך שלא תמיד קיימת עדות פיזית להתעללות, והיא יכולה להופיע ברמות שונות של חומרה, לעיתים הקורבן איננו מודע מספיק לכך שחווה התעללות ובשל התלות שלו בפוגע הוא עלול להימצא במצב של הכחשה. כל אלה מעכבים מאוד את הסיכויים שיתבצע דיווח על ידי הקורבן, ועוד יותר יורדים הסיכויים שיתקיים דיווח לרשויות ותעשה בדיקה ואבחון רפואי- משפטי. כאמור, ההשפעות הפסיכולוגיות של התעללות מינית עשויות להיות הרסניות והשלכותיו נמשכות גם בבגרות (Pfeiffer & Salvagni, 2005).

גורמים להטרדה מינית במשפחה

התחום האקדמי שבחן את הקשר בין משתנים סוציו-דמוגרפים לבין הסיכוי לדיווח על הטרדה מינית בקרב מתבגרים מלמד כי נמצא קשר בין העובדות שאם המשפחה היא אם יחידנית והמשפחה נמנית על שכבה סוציו-אקונומית בינונית ונמוכה לבין הסיכוי לדיווח על הטרדה מינית (Fitzgerald, 2020). במחקר רחב היקף שנערך בפינלנד בקרב בני נוער בגילאי 14 עד 18 לבחינת תפקידם של גורמים משפחתיים וסוציו-דמוגרפים ומעורבות הורים בחיי המתבגר בחוויה שלו במקרה של הטרדה מינית נמצא כי אצל משפחות שבהן לא גר המתבגר עם שני ההורים, השכלה הורית נמוכה ואבטלת הורים נקשרו בסבירות גבוהה יותר למקרים של הטרדה מינית בעוד שמעורבות הורים בחייו האישיים של המתבגר נמצאו קשורים לפחות דיווחים על הטרדות מיניות (Kaltiala-Heino et al., 2016). כאמור המחקר מקשר בין המצב הסוציו-דמוגרפי של המשפחה לבין הדיווח על הטרדה מינית וכן מצא כי מעורבות של ההורים בחייו של מתבגר עשויה להגן מפני הטרדה מינית נתפסת.

לפי המחקר הפינלנדי אם המעורבת יותר בחיי ילדיה יכולה להביא לכך שהאירוע יהיה יותר מתון או אולי להימנע או אם החוויה של הטרדה מינית איננו תוצאה של המציאות , מעורבות זו בחיי הבת היתה יכולה למתן את תפיסת החוויה כקשה. כמו כן, המחקר מצא כי מתבגרים ממשפחות מוחלשות מבחינה סוציו-אקונומית פגיעים יותר להטרדה מינית מחבריהם שמשפחתם נמנית על שכבה סוציו-אקונומית חזקה יותר (Fitzgerald, 2020; Kaltiala-Heino et al., 2016).

 

מועד גילוי ההטרדה המינית

שיעור החשיפה של התעללות מינית בילדים נמוך באופן מדאיג. חשיפה כוללת בעיקר גילוי ההתעללות למבוגרים ובני קבוצת השווים המשמשים גורמי תמיכה חברתיים וגורמי אכיפת החוק. קורבנות רבים מסתייגים או אינם מסוגלים לדווח על ההתעללות שעברו בזמן סביר לאחר קרות האירוע והם מדווחים עליו בחלוף זמן רב או נמנעים מכך (Many & Collin-Vézina, 2021). גילוי של התעללות מינית בילדות הוא תהליך מורכב, רב-גווני עם מחסומים רבים המעוצבים במידה רבה על ידי מאפיינים אישיים, משפחתיים ומערכתיים. ילדים ונוער נוטים לעכב או לדחות את החשיפה במשך שנים רבות, כך שרוב המקרים אינם מדווחים. סקירה של שלושים ושבעה מחקרים שנערכו בין 1990 ל-2017 מצביעה על כך שילדים ונוער נוטים לדפוס הדרגתי של חשיפה, לפיו הם מגלים תחילה לעמיתים מתוך קבוצת השווים לפני גילוי להורה או מבוגר מהימן, שיוכל לאחר מכן לעזור לילד לדווח לבעל סמכות. דפוסי התנהגות מרכזיים בגילוי ההתעללות המינית זוהו כך שילדים גדולים ומתבגרים נוטים יותר באופן משמעותי לפנות לעמיתים, ולרוב נוטים להסתרת ההתעללות שעברו ממבוגרים (Many & Collin-Vézina, 2021).

חשיפת ההתעללות בזמן היא לעיתים קרובות הדרך היחידה לעצור אותה, ורתיעה מגילוי פוגעת באופן משמעותי ביכולת למנוע התעללות מתמשכת ולספק לקורבנות סיוע ושירותים המיוחדים שזקוקים להם כדי להחלים מהחוויה השלילית (Winters et al., 2020). מחקרים הראו כי גילוי ההתעללות זמן קצר לאחר התרחשותה יכול להיות בעל ערך להתפתחות הפסיכו-סוציאלית האדפטיבית של הקורבן, בכך שהיא יכולה לעזור לילד להבין את ההתעללות, לנהל תחושות נטישה או כעס, ולפתח תחושת תקווה ואמון ביחסים בינאישיים בריאים. מחקר שבחן את שיעורי הגילוי לגורמים בלתי פורמליים כמו הורים, וגורמים פורמליים כמו גורמי אכיפת החוק בארה"ב מצא כי רק 54% מתוך המקרים דווחו לגורמים בלתי פורמליים, כמו סיפור המקרה לאחר או לעובד סוציאלי, ורק 5% מהמקרים דווחו לגורמים פורמליים הכוללים למשל את גורמי אכיפת החוק. הנבדקים, 76 סטודנטים לתואר ראשון השתתפו בראיון חצי מובנה. נמצא כי הגורמים שמובילים את הקורבנות לדחות או שלא לחשוף את ההתעללות שחוו כוללים גורמים פסיכולוגים כמו בושה, אשמה, האשמה עצמית, פחד מחוסר אמון מצד הסביבה, תחושה שאין הוכחה לתקיפה,  פחד להיתפס כלא לויאלי למשפחה, ופחד לעצמי ולאחרים, חוסר יכולת להתמודד וקושי להבין בזמן ההתעללות אופן מלא עד כמה היא פסולה. כמו כן נמצאו גורמים חיצוניים המונעים או דוחים גילוי כמו איומים או הפעלת כוח המבוצעים על ידי העבריין, טיפוח הקורבן על ידי העבריין, חוסר הזדמנות לדווח, וקשר מתמשך עם העבריין למשל במקרה שהוא חבר משפחה (Winters et al., 2020).

על פי המחקר עם הגורמים שעשויים לעודד את הקורבן לחלוק את ההתעללות שלו עם אחרים נמנית איכות האינטראקציה של הילד עם סביבתו כך למשל ילדים שנשאלים ישירות על חוויות ההתעללות שלהם נוטים יותר לחשוף אותה מאלה שאינם נשאלים ועליהם ליזום את השיחה בעצמם. יתרה מכך, נמצא שקורבנות סיפרו על ההטרדה המינית כאשר הקרובים להם הכירו את הסימנים להתעללות מינית, למרבה הצער, מחקרים מצביעים על כך שהורים ואנשים המספקים מקור לתמיכה חברתית לעתים קרובות אינם מעודכנים לגבי סימני האזהרה של התעללות מינית המובילה לתת זיהוי ופרשנות שגויה של סימנים אלו. בנוסף, נמצא שכדי שילד שחווה התעללות מינית ישתף אחרים הכרחי שיהיה מישהו נגיש שיקשיב לילד, יאמין לתיאורים שלו ויתמוך בו לאורך כל התהליך, וכן מתן תחושה של שליטה לקורבן על האופן שבו הגילוי יתרחש (Winters et al., 2020). בנוסף, נמצא שכששני הוריו של הילד או המתבגר חיים יחדיו יש סיכוי גבוה יותר שהקורבן יגלה שהותקף (Schönbucher et al., 2012).

משפחה חורגת

כיום ברחבי העולם, רוב הילדים אינם חיים עם שני ההורים הביולוגים שלהם בשל גירושים, נישואים בשנית, פרידות, וילדות להורים שלא התחתנו כלל, המוביל לעליה במספר המשפחות החורגות. במחקר שנעשה בגאנה נבדקו 22 מתבגרים של משפחות חורגות ונמצא כי ליחסים שליליים שחוו במשפחתם החורגת היו השלכות פסיכולוגיות, חברתיות ואקדמיות על רווחתם (Ayittey et al., 2022). במחקר נמצאו גורמים שהפריעו להתנהלותם התקינה של ילדים חורגים, היעדר קשרי דם בין ילדים חורגים למשפחות חורגות והיעדר יתרונות פוטנציאלים להורים חורגים. ממצאים אלה מדגישים את הצורך בהתערבויות פסיכולוגיות עבור מתבגרים בהקשר המשפחה החורגת כדי לסייע בהתמודדות עם חוויות לא נעימות שעלולות להשפיע לרעה על רווחתם החברתית והפסיכולוגית (Ayittey et al., 2022).

בהסתמך על תוצאות מחקרים והתיאוריה בתחום נמצא כי לכל משפחה חורגת כלומר משפחה שיש בה אב או אם חורגים, יש סט בעיות שונה מאחרות המתאים רק לה (Ganong & Coleman, 2017). משתנים שזוהו על ידי החוקרים כמשפיעים על היחסים במשפחה החורגת כוללים תכונותיו האישיות של הילד, תכונותיו של האב החורג ומשתנים סביבתיים.

במחקר איכותני שנערך לאחרונה תושאלו שתי משפחות חורגות הכוללות אב חורג והיחסים שלו עם הבת המתבגרת על מנת להבין משתנים נוספים המשפיעים על היחסים במשפחה החורגת (Utami & Lentari, 2022). נמצאו חמישה משתנים היכולים להשפיע על היחסים בין הבת המתבגרת והאב החורג: (1) המאמץ שמשקיעה המתבגרת ביחסים עם האב החורג נמצא כמשתנה החשוב ביותר. (2) המאמץ שמשקיע האב החורג ביחסים המושפע גם מהאופי של האב החורג וסוג היחס כלפיה למשל, האם הוא משתדל להציג כלפי הבת החורגת רצון טוב ולהראות יחס חיובי כלפיה. (3) היחסים עם המשפחה המקורית ובפרט היחסים עם האב האמיתי משום שההערכה של הבת החורגת לגבי האב החורג נעשית דרך העדשה שבה היא רואה את יחסיה עם האב האמיתי. (4) תפקיד האם והתנהגותה משפיעים על היחסים בין האב החורג לבת משום שכשהמשפחה החדש נוצרת, ילדים זקוקים לתמיכה של ההורים הביולוגים במהלך השינוי כדי ליצור את איכות היחסים שלהם עם ההורה החורג (Gold, 2015). במחקר זה האמהות לא הגנו על הבנות מפני האבות החורגים. (5) נוכחות משמעותית של אחרים קרובים שיכולים להציע תמיכה, ותכונות האופי של התומכים. מבין הקרובים ניתן למנות חברים, משפחה מורחבת, מורים, מנהיגים רוחניים ותרפיסטים. גם הציפיות של הילדים והדעה של הסביבה החברתית יכולים להשפיע על איכות היחסים בין הבנות לאבות החורגים (Jensen, Shafer, & Larson, 2014).

 

הטרדה מינית והתעללות בילדים על ידי אבותיהם החורגים

גוף המחקר העוסק בהטרדה מינית על ידי אבות חורגים בהשוואה לאבות גנטיים הינו רחב יריעה ומגובש. עוד בשנות השמונים פורסמו מחקרים רבים שמצאו כי אבות חורגים מבצעים הטרדה מינית בבנותיהם בשכיחות רבה יותר מאשר אבות גנטיים (De Young, 1982; Finkelhor, 1984; Phelan, 1986). המחקר מצא כי מאחר שחלק מהמקרים אינם מדווחים לרשויות, ההערכה היא כי בנות לאב חורג סובלות מהטרדה מינית פי שבע יותר מבנות לאב גנטי (Russell, 1986). למשל, במחקר שנערך בסוף שנות השמונים בארצות הברית נבדק האם קיים הבדל בין סוג ההטרדה המינית שנעשה על ידי אבות חורגים לבנותיהם מזה שעושים אבות גנטיים ונמצא כי בבדיקה של מידע סטטיסטי מ 17 מדינות בארה"ב באופן יחסי להימצאותם באוכלוסייה אבות חורגים מבצעים יותר הטרדה מינית באופן מובהק מאבות גנטיים (Gordon, 1989). עוד נמצא במחקר כי באופן מובהק, ילדים ובני נוער מבוגרים יותר נפגעים על ידי אבות חורגים, ממצא התואם את המשפחה בטיפול בה נפגעה הנערה בהיותה בגיל ההתבגרות. בנוסף נמצא כי בבתים שבהם ההורה האחראי הוא האם היו יותר פגיעות מיניות של האב החורג מאשר בבתים שבהם ההורה האחראי היה האב. גם נתון זה תואם למשפחה שבטיפול שבה האם הינה ההורה הגנטי האחראי בבית.

בדומה לממצאים העוסקים בהטרדה מינית, פסיכולוגים אבולוציוניים ואקולוגים טוענים כי הורים חורגים מבצעים גם הרבה יותר התעללות פיזית בילדים מאשר הורים גנטיים, ושהם עושים זאת כי הם פחות מושקעים בילדים שאינם קשורים להם גנטית (למשל, Daly & Wilson, 2001, 2008). מחקר שבוצע לאחרונה בבוגוטה, קולומביה, בדק טענה זו והסיבות לכך, המחקר מצא כי אכן אבות חורגים מתעללים פיזית בילדיהם הרבה יותר מאבות גנטיים והסיבות לכך כללו הורים צעירים, אבות שחוו התעללות פיזית בילדות, סטרס כרוני אצל האבות ורמת תקשורת נמוכה של האם עם הילד (Nobes et al., 2022). הממצא העוסק הרמת תקשורת נמוכה של האם עם הילד מרמז על ההתנהגות הנמנעת של האם מלהכיר באפשרות שאכן הבת שלה הוטרדה מינית, והמשפחה הראתה רמת תקשורת מאוד תוקפנית ולא מיטיבה עד שהחל הטיפול והחל שינוי ברמה ואיכות התקשורת.

סיכום

הטרדה מינית מוגדרת כהתנהגות מינית לא רצויה הפוגעת בחיי היומיום, ויכולה להיות מילולית, פיזית או חזותית. היא נתפסת כביטוי לאי־שוויון מגדרי וכחלק מתרבות רחבה יותר של סלחנות כלפי אלימות מינית. מחקרים מראים כי היא שכיחה במיוחד בגיל ההתבגרות, בעיקר בקרב נערות, וקשורה לפגיעה נפשית מתמשכת כגון טראומה, דימוי עצמי נמוך, פגיעה עצמית ושימוש בסמים. חלק ניכר מהמקרים מתרחש בתוך המשפחה, במיוחד במשפחות חורגות, כאשר אבות חורגים נמצאו כפוגעים בשיעורים גבוהים יותר מאבות ביולוגיים. הסיכון עולה במשפחות חד־הוריות ובמצבים סוציו־אקונומיים נמוכים, בעוד שמעורבות הורית מגינה מפני הפגיעה. רוב המקרים אינם מדווחים בזמן אמת בשל בושה, פחד וחוסר אמון, דבר המקשה על הפסקת ההתעללות ומעצים את השלכותיה ארוכות הטווח.

 

ביבליוגרפיה

Ayittey, R. E., Salifu Yendork, J., Oti-Boadi, M., & Oppong Asante, K. (2022). Experiences of adolescent stepchildren in the stepfamily context in Ghana: A qualitative exploratory study. Journal of Divorce & Remarriage, 63(6), 422-440.‏

Berman, H., McKenna, K., Arnold, C. T., Taylor, G., & MacQuarrie, B. (2000). Sexual harassment: Everyday violence in the lives of girls and women. Advances in Nursing Science, 22(4), 32-46.‏

Bucchianeri, M. M., Eisenberg, M. E., Wall, M. M., Piran, N., & Neumark-Sztainer, D. (2014). Multiple types of harassment: Associations with emotional well-being and unhealthy behaviors in adolescents. Journal of Adolescent Health, 54(6), 724–729. http://dx.doi.org/10.1016/j.jadohealth.2013.10.205

Buchanan, N. T., Bluestein, B. M., Nappa, A. C., Woods, K. C., & Depatie, M. M. (2013). Exploring gender differences in body image, eating pathology, and sexual harassment. Body Image, 10(3), 352–360. http://dx.doi.org/10.1016/j.bodyim.2013.03.004

Bruijn, P., Burrie, I., & van Wel, F. (2006). A risky boundary: Unwanted sexual behaviour among youth. Journal of Sexual Aggression, 12(2), 81–96. http://dx.doi.org/10.1080/13552600600841631

Chiodo, D., Wolfe, D. A., Crooks, C., Hughes, R., & Jaffe, P. (2009). Impact of sexual harassment victimization by peers on subsequent adolescent victimization and adjustment: A longitudinal study. Journal of Adolescent Health, 45(3), 246–252. http://dx.doi.org/10.1016/j.jadohealth.2009.01.006

Coleman, M., Ganong, L., Russell, L.T. (2013). Resilience in stepfamilies. In D, Becvar (ed.), Handbook of Family Resilience (pp.85-103). Retrieved from www.springer.com/gp/ book/9781461437994

De Young, M. The Sexual Victimization of Children. McFarland, Jefferson, NC (1982).

Ferragut-Ortiz-Tallo, M., Ortiz-Tallo-Alarcón, M., & Blanca-Mena, M. J. (2021). Spanish women’s experiences of child sexual abuse.‏

Finkelhor, D. Child Sexual Abuse. Free Press, New York (1984).

Finkelhor, D., Shattuck, A., Turner, H. A., & Hamby, S. L. (2014). The lifetime prevalence of child sexual abuse and sexual assault assessed in late adolescence. Journal of adolescent Health, 55(3), 329-333.‏

Fitzgerald, L. (2020). Unseen: the sexual harassment of low-income women in America. Equality, Diversity and Inclusion: An International Journal, 39(1), 5-16.‏

Gewirtz-Meydan, A., & Finkelhor, D. (2020). Sexual abuse and assault in a large national sample of children and adolescents. Child maltreatment, 25(2), 203-214.‏

Gold, J. (2015). Stepping in, stepping out: Creating stepfamily rhythm. Alexandria: American Counseling Association.

Goldstein, S. E., Malanchuk, O., Davis-Kean, P. E., & Eccles, J. S. (2007). Risk factors of sexual harassment by peers: A longitudinal investigation of African American and European American adolescents. Journal of Research on Adolescence, 17(2), 285–300. http://dx.doi.org/10.1111/j.1532-7795.2007.00523.x

Gordon, M. (1989). The family environment of sexual abuse: A comparison of natal and stepfather abuse. Child Abuse & Neglect, 13(1), 121-130.‏

Gupta, D., & Garg, J. (2020). Sexual harassment at workplace. International Journal of Legal Science and Innovation.‏

Jensen, T. M., Shafer, K., & Larson, J. H. (2014). (Step) parenting attitudes and expectations: Implications for stepfamily functioning and clinical intervention. Families in Society, 95(3), 213-220.

Kaltiala-Heino, R., Fröjd, S., & Marttunen, M. (2016). Sexual harassment victimization in adolescence: Associations with family background. Child Abuse & Neglect, 56, 11-19.‏

Larkin J. Walking through walls: the sexual harassment of high school girls. Gender Educ. 1994;6:263–280

Manay, N., & Collin-Vézina, D. (2021). Recipients of children’s and adolescents’ disclosures of childhood sexual abuse: A systematic review. Child abuse & neglect, 116, 104192.‏

Manay, N., & Collin-Vézina, D. (2021). Recipients of children’s and adolescents’ disclosures of childhood sexual abuse: A systematic review. Child abuse & neglect, 116, 104192.‏

Marshall, S. K., Faaborg-Andersen, P., Tilton-Weaver, L. C., & Stattin, H. (2013). Peer sexual harassment and deliberate self-injury: Longitudinal cross-lag investigations in Canada and Sweden. Journal of Adolescent Health, 53(6), 717–722. http://dx.doi.org/10.1016/j.jadohealth.2013.06.009

Nambissan, G. B. A Gender Perspective as Critical Pedagogy: Reflections on a Research Course. In Cultures of Learning (pp. 53-74). Routledge India.‏

Nobes, G., Panagiotaki, G., Malvaso, C., & Klevens, J. (2022). Physical abuse of children by stepfathers in Colombia. Journal of interpersonal violence, 37(7-8), NP5747-NP5773.‏

Petersen, J. L., & Hyde, J. S. (2009). A longitudinal investigation of peer sexual harassment victimization in adolescence. Journal of Adolescence, 32(5), 1173–1188. http://dx.doi.org/10.1016/j.adolescence.2009.01.011

Pfeiffer, L., & Salvagni, E. P. (2005). Current view of sexual abuse in childhood and adolescence. Jornal de pediatria, 81, s197-s204.‏

Russell, D. E. H. The Secret Trauma Basic Books, New York (1986).

Schönbucher, V., Maier, T., Mohler‐Kuo, M., Schnyder, U., & Landolt, M. A. (2012). Disclosure of child sexual abuse by adolescents: A Qualitative In‐depth study. Journal of Interpersonal Violence, 27, 3486–3513.

Sigurvinsdottir, R., Asgeirsdottir, B. B., Ullman, S. E., & Sigfusdottir, I. D. (2021). The impact of sexual abuse, family violence/conflict, spirituality, and religion on anger and depressed mood among adolescents. Journal of interpersonal violence, 36(1-2), NP577-NP597.‏

Strouse, J. S., Goodwin, M. P., & Roscoe, B. (1994). Correlates of attitudes toward sexual harassment among early adolescents. Sex Roles, 31, 559-577.‏

Townsend, C. (2016). Child sexual abuse disclosure: What practitioners need to know. Darkness to Light. Retrieved from https://www.d2l.org/wp-content/uploads/2016/10/ChildSexualAbuseDisclosurePaper_20160217_v.1.pdf

Utami, J. C., & Lentari, F. R. M. (2022). Relationship Quality between Stepdaughters and Stepfathers from the Children’s Perspective. Psychological Research on Urban Society, 5(1), 2.‏

Winters, G. M., Colombino, N., Schaaf, S., Laake, A. L., Jeglic, E. L., & Calkins, C. (2020). Why do child sexual abuse victims not tell anyone about their abuse? An exploration of factors that prevent and promote disclosure. Behavioral Sciences & the Law, 38(6), 586-611.‏